הבלוג שלא הולך לשום מקום - אבל נהנה מהדרך (לשעבר-כיצד הפכתי לבלוגר מפורסם)

אחרי ש(סוג של) הכרתם אותי ואת פיצול האישיות שלי, הגיע הזמן להכיר את (חלק) מהפרנויות שלי. אבל קודם כל קצת אוריאנטציה: אני כלומניק דיגיטלי שלומד בקורס אינטרנטי של משרד החינוך. מין השתלמות שמלמדת מורים כיצד להשתמש באמצעים דיגיטליים בהוראה. כחלק ממשימות הקורס אני צריך לבנות אתר, או לעשות משהו אחר שלא הבנתי, או לכתוב בלוג. לכתוב בלוג נראה לי הכי קל. אני כותב בלוג. אנחנו מקבלים ציונים לפי איזה עקרון שגם אותו לא הבנתי, ובנוסף מדליות וירטואליות שאפשר לענוד (כנראה) על חולצה וירטואלית ולהבריק במבריק מדליות וירטואלי. שיהיו נוצצות (וירטואלית). היה נדמה לי, בהסבר שקיבלנו על הציון או על המדליות (או על שניהם - לך תדע), שמקבלים ניקוד אם פעילים באתר. אז נכנסתי לכל הבלוגים של הלומדים האחרים ואפילו כתבתי כמה דברים כמעט לכל אחד. בדקתי את הציון (אפשר לראות אונליין), לא עלה בשיט. שיט. בחלק משיטוטי בבלוגים של חברי לקורס נקלעתי לבלוג של של:  https://www.blogger.com/profile/13690356660144977636 (נכון, אני עוד לא יודע לעשות קישור אלגנטי). בכל מקרה, הבחור הטמיע בבלוג שלו סרטון מיוטיוב (שנ...

הכל התחיל בבוקר יום שישי כשישבתי בנוחות על הספה, כותב את הפוסט הראשון בקורס האורינות הדיגיטלית. רגלי היו מכוסות עד המותניים בשמיכה עם ציפה צבעונית בעיצוב אוריינטלי אותה תפרה גרושתי. גבי היה שעון בנוחות על מסעד הספה הרך והמחשב הנייד על ירכיי. התלבטתי קצרות בשאלה האם לספר שלבשתי רק תחתונים וטי שרט. מצד אחד למי אכפת, אתם במילא לא יכולים לראות, אבל מצד שני, אני הרי מורה וחשיפת יתר עלולה להזיק לי: "חחח... המורה לבשת תחתונים.... חחחח..." "אנחנו מאוד מצטערים הראל, אבל מה שאתה כותב בבלוג שלך לא ראוי ולא מקצועי, אנחנו נאלצים לפטר אותך..." וגרוע מהכל, אתם, שעומדים להפוך אותי לבלוגר מפורסם, עלולים לא לאהוב את זה ולהעלים אותי לאבדון בהקלקת עכבר. ... אל תקליקו אותי לאבדון... בבקשה... אל תקליקו אותי לאבדון... בבקשה...  אל תקליקו אותי לאבדון...  בבקשה... אל בגלל כל הסיבות כבדות המשקל הללו, החלטתי שזה ממש מיותר ואפילו עלול להזיק לי, לספר שלבשתי רק תחתונים וטי שרט וכאן עולה השאלה המטרידה: "אם החלטתי לא לספר, אז מי לכל הרוחות סיפר ופרסם"? יכול להיות שז...